mcl.org.il

המדרשה החסידית

התבוססות בייאוש או בשורה חינוכית? – "המדרשה" שבחרה להצליח ובגדול!

ב' אלול תשע''ח

בליל של אותיות…

יענקי ישב ספון טמון בתוך הגמרא, בליל של אותיות ריקד מולו, יצא במחול, כולם מתפלפלים ולומדים ריתחא דאורייתא אופפת את הכל, רק הוא לא משתלב… אבא דיבר עם המגיד שיעור, הוא ילד מוכשר הוא מתפלא, בחיידר דווקא היה מהראשונים… המשגיח מאיים, והמגיד שיעור מנסה בטובות, ורק הוא לא מצליח… הוא דווקא אוהב ללמוד אבל רק בשעתיים הראשונות, המוח פתוח והכל טרי, אז זה זורם לו, אח"כ הכל מסתבך ככה, פשוט לא הולך… בשיעור הלכה בערב הוא תופס את עצמו מחדש, הכל ברור כזה ופשוט, אבל זה רק חצי שעה… אז מה יהיה? הוא יסבול? יעוף? ושוב דמעות…

נפש עדינה…

כולם ירדו לחדר האוכל, יצחק שלוימה יושב עדיין מכונס עם עצמו, כולם שמחים עולצים ככה, גם לי יש חברים הוא חושב, אבל זה לא זה, כבר עברה חצי שנה ואני לא מתחבר, נאבד בתוך מאות הבחורים… מתחת לחזות של יצחק שלוימה החזק מסתתר לב רגיש, הוא פתאום מרגיש שהוא מתגעגע לאמא… קשה לו בלי מישהו שיקשיב לו, יתחבר לנבכי עולמו ומסתורי נפשו, בשיעורי מוסר הוא שותה בצמא כל מילה, אבל זה לא מספיק לו, הוא זקוק ליותר, הנפש העדינה שלו צריכה יותר קרבה יותר מודעות מזון לנפש… אף פעם לא ידעתי שאני כזה רגשן, הוא נאנח…

 

בום טראח, שתי הצלחות התעופפו מן השולחן הישר אל רצפת חדר האוכל… זה בטח שוב פעם חזקי! קרא הטבח תוך כדי שהוא משרבב את ראשו מחלון המטבח… רגליו של חזקי שנסו מן המקום, למול רעם קולו של המשגיח המתקרב, הצדיקו את את התיאורייה הטבחית… שוב פעם זה קורה לי, מהרהר חזקי בעוגמה, תוך כדי שהוא יוצא החוצה מן השער הגדול… שוב פעם עפתי ובכלל לא התכוונתי… ואני לומד מצוין, אז למה… מה אני יכול לעשות שבסוף הסדר לאחר המאמץ הארוך זורם לי גל אנרגיה אדיר בידים, שמתפרק על הצלחות שעפות לי ככה, ועל הארון החדש שנשבר בטעות, ועל, ועל… גם אמא כבר לא מאמינה לו, הוא עושה זאת בכוונה, כך הוא שמע אותה אומרת לאבא בליל שבת… חזקי מתגעגע לחיידר, לרב'ה האהוב עם התפילות המשתפכות שכ"כ אהב, לניתורים שלו מהלוח לסטנדר הישן עם המשלים היפים שריתקו את נפשו הסוערת אל הגמרא האהובה… גל של רחמים עצמיים שטף אותו… יאוש…

מה עושים???

יענקי יצחק שלוימה וחזקי, ועוד מאות בחורים שפוסעים בימים אלו בחרדת קודש בשערי היכלי הישיבות הקדושות, כ"כ רוצים להצליח, הם שואפים בכל ליבם הטהור לעלות בתורה ויראת שמים, אבל הם מתמודדים בקושי… דף הגמרא מסתבך להם, לא מצליחים לסיים את הסדר, הם זקוקים ליותר קרבה ולאוזן קשבת, לא מצליחים לתפוס את מקומם החברתי, תוססים וצמאים לקצת יותר שחרור, לפתיחות בגובה העיניים שתתפוס אותם… וכך עוברים חדשים ושנים, ואנו רואים אותם מדדים על מקומם, מתקדמים בקושי, כבויים, מחפשים לשווא חוויות הצלחה חיוביות וכאלו שאינן כאלו במקרה הפחות טוב…

האם כך נגזר עליהם? האם אין להם פתרון טוב יותר?

יש פתרון:

  • כלים ייחודיים להנגשת לימוד דף הגמרא זיהוי קשיים והקניית הגישמאק הלימודי לפי סדר מסודר, מלמידת דף גמרא רש"י כפשוטו, לימוד תוס' ומהרש"א ומפרשי הפשט, עד לניתוח סוגיות חמורות עם נושאי כלים. עידוד וקידום ללימוד וידע נרחב במסכתות הש"ס, עם מעקב אחר גורמים מעכבים ובולמים.

  • שיעורי מחשבה והשקפה להיכנס בהיכלי הנפש, שיעורי חסידות עם תוכן עשיר להשביע את הנפש, תפילות בהתעוררות, שיח פתוח ומענה ישיר על בעיות השעה, פיתוח כישורי חיים ומודעות להתמודדות עם נפתולי החיים של בן ישיבה.

  • מגוון למידה בתחומים נוספים למתן חווית הצלחה לכל תלמיד, פיתוח כישורי חברה וגיבוש חברתי, אוזן קשבת והדרכה בכל עת מצוא, הכוונה למיצוי שעות הפנאי בדרך חיובית ומחנכת.

  • צוות אנשי חינוך תלמידי חכמים ויראי שמים משכמם ומעלה, העושים לילות כימים להצלחה האישית של כל תלמיד, הנהלה מקצועית והשקעה אדירה להבטיח הצלחה וקידום בכלים מיוחדים ומקוריים.

  • קמפוס רחב ידים, חדרי לימוד ופנימייה מאובזרים היטב, סטנדרטים גבוהים בהספקת כל צרכי הבחורים.

 

 

זה קיים? כן!

ב"מדרשה החסידית לצעירים" עמלים כעת על פתיחת שנת הלימודים, צוות המחנכים והמדריכים ניצב לאחר ארבעת שנות זריעה וחרישה, דמותם של בחורי המדרשה בני המחזור הראשון שסיימו את שנות הלימודים במדרשה ועלו בהצלחה לישיבות גדולות חסידיות – תעיד כאלף עדים כי הדבר אפשרי, כל בחור יכול וזכאי להגיע לעלייה בתורה ויראת שמים בהצלחה גדולה, אם רק יינתנו לו הכלים המתאימים והדרך הראויה לו.

mcl.org.il

הרב קושמרסקי

"לא לרחק ולא לקרב רק לא לערבב" – סוגיית הלא משתלבים שיח חינוכי לסיום שנת הלימודים

ז' באב תשע״ח

לכל אחד ישנו תפקיד ושליחות למלא בעולם וכל אחד קיבל גם את הכוחות לכך כדברי חז"ל (מדרש רבה במדבר) "איני מבקש אלא לפי כוחם"

א. חלוקת עבודה

לפני שנים רבות קרא מלך גדול לעבדיו הנאמנים והטיל עליהם לעבד את השטח בסביבת ארמונו לגן מיוחד במינו, השטח לא היה קטן והמשימה לא הייתה קלה, ולצורך כך צייד המלך את עבדיו בכלי עבודה שונים, לכמה מהם נתן מזמרות, לכמה מעדרים, היו שקיבלו מגל, והיו שאחזו בסולם, את קלשון ומחרשות, וכך יצאו כולם לעבודה יחד.

 

כשפנו לעבד את האדמה הריקה, בעלי המעדרים והמחרשות עבדו במלוא המרץ השאר לא הצליחו להצטרף, כשפנו לזמור ולגזום את העצים או אז בעלי המזמרות והמגל עבדו אך השאר התקשו לפעול.

ראה אותם פיקח אחד, פנה ואמר להם, אין כוונת המלך שכולכם תעבדו באותה עבודה, המלך בחכמתו חילק לכל אחד תפקיד שאותו עליו למלא, הסביר להם הפיקח, הכלי שקיבל כל אחד אומר לו מה תפקידו, החרישה לבעל המחרשה, הטיפוס ניתן לבעל הסולם, בעל המעדר יעדור, ובעל המגל יקצור.

כשתשימו לבכם לכלים שקיבלתם ותעסקו איש איש בתפקידו, אז תצליחו יחד להשלים את המשימה.

 

ב. חלוקת הארץ

בפרשיות אלו אנו לומדים על עם ישראל בכניסתו לארץ, שם חילק מלכו של עולם את ארמונו פלטרין של מלך לעבדיו הנאמנים, ואנו רואים כיצד כל אחד מקבל תפקיד אחר והתפקיד נקבע לפי "הכלים" והחלק שכל שבט יורש בארץ הקדושה.

בערי הספר והגבול הושיבו את הגיבורים שתפקידם לשמור (ראה דברים ל"ג – כ', ושם כ"ב ברש"י ד"ה דן) זבולון שכן לחוף אניות וימים בכדי שיצא מהארץ לסחור בכדי לפרנס את לומדי התורה (בראשית מ"ט י"ג) היו שעסקו בגידול פירות היו שירשו הרים והיו שחרשו שדות (מגילה ו', ב"ב קכ"ב) בעלי המרעה נשארו מעבר לירדן (במדבר ל"ב א') ידידי ה' זכו שבחלקם תשרה שכינה וייבנה בו בית המקדש (דברים ל"ג י"ב) ושבט לוי הוקדש כולו לעבודת הקודש ולא קיבל כלל מקום, השם היה לו לחלק ונחלה (במדבר י"ח כ', רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל). יחד שבטי ישראל איש על עבודתו נבנית הארץ ובית השם.

כך זה בחלוקת הארץ וכך זה בכלל בעולמנו, מלך העולם בחכמתו האלוקית קובע לכל אחד את "הכלים" המתאימים לו ואת מקומו ותפקידו לפי שורש נשמתו ותיקונו בעולם.

 

ג. רק לא לערבב

 

אחת מהסוגיות הכאובות בעולם החינוך, הם אותם תלמידים ש"לא משתלבים" אלו שלא מצליחים לעמוד בסדרי הישיבות וצוברים תסכול וריחוק, ולעיתים לא רחוקות נזרקים והופכים ל"נושרים" "מתמודדים" "נוער בסיכון" והלאה במדרג.

ישנם כמה גישות איך להתייחס לנשמות היקרות האלו. יש אומרים – מי שלא מתאים לדרך המקובלת קשה לקבל אותו, עליו להתאים את עצמו, אין ברירה, עלינו לשמור על הדרך. אלו ה"מרחקים".

ויש את ה"מקרבים" הגורסים שעלינו לקבל כל אחד ואף את ה"לא מתאימים" כמו שהם בדרכי נועם ואהבה גדולה, למצוא להם אחיזה כלשהי במסגרת הרגילה.

אלו כמו אלו לא נותנים לילד דרך למצות את עצמו ובעצם מוותרים עליו!!

לא באנו להכריע בדיני נפשות ולגופו של מקרה כל אחד יתייעץ עם רבו כמובן, ננסה בכל זאת להציע דרך מזווית אחרת.

לכל אחד ישנו תפקיד ושליחות למלא בעולם וכל אחד קיבל גם את הכוחות לכך כדברי חז"ל (מדרש רבה במדבר) "איני מבקש אלא לפי כוחם", אלא מאי? הרבה פעמים הבסיס ל"אי שילוב" הוא הדרישה הזהה מכלל התלמידים, כשכולם נדרשים לעמוד באותם משימות ישנם כאלו שלא מתאימים, לא מפני שהם שונים וחלשים, הם טובים לא פחות, אלא ש"הכלים שהם קיבלו" הם בתחומים אחרים.

אם נדרוש מכולם לחרוש, בעלי המחרישה יצטיינו ובעלי המגל יהפכו "לחלשים", ואם קצירה תהיה הסיפור שלנו לא פלא שדווקא בעלי המחרישה יהיו ל"נושרים", הפתרון הוא לתת לחורשים לחרוש ולקוצרים לקצור, כשיינתן ביטוי לכישורים והכוחות של כל אחד, כולם יצמחו ויפרחו איש איש בתחומו.

אם ילד יכול להצליח בלימוד הלכה אין טעם להפוך אותו ל"נושר" בגלל שאינו מצטיין בלימוד גמרא וכן להיפך, כך בתכני הלימוד וכך בסגנון הלימוד כמותו ואיכותו, ואם תלמיד ניחן באנרגיות והרבה מרץ תוסס עליו למצות את עצמו עם כוחות אלו.

אם רק "לא נערבב" בין כולם לא נצטרך לא "לרחק" ולא "לקרב", ואין טעם לפזול לכוחות של השני, נקשיב לכלים שקיבלנו ונבין שזו השליחות שהקב"ה נתן לנו, ורק כך נוכל להצליח כל אחד בתחומו במקסימום המירבי.

נכון, זה לא קל לנו – המחנכים, והמוסדות שלנו לא בדיוק ערוכים לכך, אבל זו כבר כנראה השליחות שלנו…

mcl.org.il

הרב שטרנהל

איך ניתן להאהיב את המצוות

ז׳ בתמוז תשע״ח

כל מעלת המצווה שאנו עושים אותה כחוק וגזירת מלך ודווקא כשמקיימים אותם מתוך הבנה והרגשת שליחות של מלך היא היא מייקרת את המצווה ובכך הוא מוגדר כשליחו ובכך עושה נחת רוח ליוצרו

אחת מהמשימות הקשות והחשובות של מחנך, להחדיר לבני נוער את קיום התורה וההלכה כך שזה ייהפך לחלק אינטגרלי מהנער.  והדרך המקובלת היא:  להאהיב את המצוות עוד בגיל צעיר. אך המשימה היא קלה להגדרה וקשה לביצוע. גם שיטות החינוך שמצליחות בדרך כלל אצל הבחור בבחרותו אך לאחר מכן בבגרותו הוא מתחבר לאותם מצוות והלכות שמרגיש אליהם חיבור רגשי או הבנה שכלית, אבל מנותק מאוד מאותם הלכות שהם אצלו בגדר חוק, אך בשביל להשקיט את מצפונו הוא מעצים את מצוות הרגש שלו ומנתב אותם לנתיבים שעל פניו נראים מלבבים, אולם נוצר מצב  שלאט לאט הוא הופך אותם מקיום רצון ה' לפולקלור ולהווי חיים.  כשבמקביל זונח מצוות והלכות בסיסיות וחשובות ביותר ומרגיש טוב עם עצמו, עד שלאחר כמה שנים אפשר לראות אנשים שנראים ככל אחד מאיתנו אך אפשר להגדירם כקרובים ליהדות בלבד.          ובגיל מבוגר אין כמעט יכולת למשקף אותם במשקפי התורה כי הרי טוב ונוח להם בדרכם שהותאמה למצפונם (ויש לכך הרבה דוגמאות והגדרות ואכמ"ל)

 

פרשתנו, פרשת חוקת, פותחת בזאת חוקת התורה, השוני המרכזי במצוה הזו שמוגדרת במפורש כחוק וגם תשובתנו לקטרוג אומות העולם על מצוה הזו שכל עצמותה הוא חוק.  וצריך ביאור מה תשובה היא לאומות העולם? ובפרט שהיא מלמדת על כל מצוות התורה ולכן פותחת זאת חוקת התורה ולא המצוה. וגם נכללת בכלל כל דבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואם כן צריך לבאר מה היא מלמדתנו? ועוד צריך להבין את מיקומה של המצווה שניתנה ביום חנוכת המשכן והתורה כתבה אותה בתוך הפרשיות המורכבות ביותר של עם ישראל במסעות המדבר בדרך להפיכתם לעם נוחלי הארץ ועובדי המקדש?

והביאור על פי מה שנראה מדברי האור החיים, והמאור ושמש ועוד, שדווקא לאחר פרשיות המרגלים וקורח שהיו אנשים גדולים וכל רצונם היה להרבות כבוד שמים בעולם אך הם פעלו כפי הבנתם השכלית והרגשית שאמנם כוונתם לשמים אך זה לא רצון השם!  וכשהאדם מקיים תורה ומצוות שיש בהם גם טעם הוא צריך לדעת שאין לנו באמת הבנה כי אנו קרוצי חומר, אלא כל מעלת המצווה שאנו עושים אותה כחוק וגזירת מלך ודווקא כשמקיימים אותם מתוך הבנה והרגשת שליחות של מלך היא היא מייקרת את המצווה ובכך הוא מוגדר כשליחו ובכך עושה נחת רוח ליוצרו.

במדרשה החסידית אנחנו שמים דגש ומאמץ להחדיר לתלמידינו שאנו לגיונו של מלך, וכמה שהמצווה יותר משוללת הבנה לבני האדם סימן שהיא שייכת למקום גבוה יותר שאין לבני תמותה השגה כלל, וטבעו של האדם שרוצה להתחבר להצלחה ולמקומות הגבוהים ממנו וכמה שנחדיר בהם את תחושת השליחות של עבד המלך כך האש הפנימית תשתלהב ותתחבר לאש של לגיוני המלך.

mcl.org.il

הרב אדלר

מה חיפשו בחורי החמד החסידיים בפרדס של לימונים?

ה׳ בתמוז תשע״ח

יש ענפים גדולים וקטנים אשר מסתירים אותו מפנינו ומונעים מחום ואהבה לעטוף אותו ולחדור אל תוככי נפשו. אותם ענפים לא רק מסתירים אותו אלא גם גוזלים ממנו אנרגיה וכחות רבים וגורמים לו להיות לא פנוי.

כמידי חודש בחודשו, גם בראש חודש תמוז, יצאו תלמידי המדרשה לסיור חינוכי המשלב פעילות חינוכית ערכית עם הנאה ושחרור.
התחלנו את הסיור בפרדסי מושב סגולה שם סייעו הבחורים לחקלאי המתמודד עם עבודה קשה ונזקים לא פשוטים (מכת הפשיעה החקלאית, מאות עצים שנפגעו ממזיקים)

לאחר ההדרכה התחלקו הבחורים לקבוצות והחלו לגזום את העצים בעזרת המזמרות. הפעילות הגופנית לא היתה קלה מה גם שהכל נעשה תחת שמש קופחת וחום של 35 מעלות אולם הרצון לסייע ליהודי ולהקל מעליו את עבודתו הביאו את הבחורים לעבוד במרץ שהותיר את החקלאי מופתע וגרמו לקידוש ה' של ממש. הבחורים הספיקו לכסות שטח של קרוב לשמונה (!!!) דונם והחקלאי אמר לי שכזו רמה של עבודה הוא כבר מזמן לא ראה אצל מתנדבים!

החוויה היתה באמת חוויה מיוחדת ובפרט שהיא גרמה לקידוש ה' כה גדול אבל לא זה מה שרציתי לחלוק אתכם כעת.

מה שרציתי לחלוק אתכם הוא ההדרכה שקיבלו הבחורים בשטח לפני תחילת העבודה ואת התובנות שנבעו ממנה.

ההדרכה נשמעה בערך כך (תמצית מזוקקת מתוכה):

קטיף הלימונים מתבצע פעמיים בשנה. כעת העץ מלא בלימונים קטנים וירוקים ומטרת העבודה כעת היא לעזור לעץ להתכונן לקטיף הבא. ישנם כמה גורמים שמפריעים לעץ ואותם עלינו להסיר ולפנות.

ישנם ענפים ארוכים ועבים יחסית היוצאים מן העץ ומתפרסים סביבו ויוצרים עלווה שמונעת מאור השמש לחדור דרכה ולהגיע אל העץ ולהעניק לו את האור והחמימות להן הוא כל כך זקוק בכדי לפרוח. ולא זו בלבד אלא שהם גם לוקחים מן העץ משאבים יקרים – מים וכח שהוא זקוק להם בכדי לתת פרי וכעת הולכים המים והכחות הללו כדי לגדל את הענפים הללו שרק מכבידים עליו וחוסמים את האור מלהגיע אליו. את הענפים הללו יש לגזום לגמרי ולא להותיר מהם מאומה.

ישנם עוד ענפים קטנים ודקים יותר שצומחים מן הענפים המרכזיים ואינם נושאים עליהם לימונים וגם אותם צריכים לגזום אולם לא לגמרי אלא כדי 2/3 מאורכם.

 

פעולות אלו מסירות מעל העץ את הגורמים המכבידים עליו ונותנים לעץ להיות "פנוי" למשימתו העיקרית.

ועוד דבר אחד, חשוב לדעת שהעץ קוצני ולכן יש להיזהר מאוד מפני הקוצים המצויים על הענפים ופגיעתם דוקרנית וכואבת מאוד.

עד כאן ההדרכה

*********

במהלך העבודה ואחריה חשבתי לעצמי שיש לנו כאן משל מושלם להבין את התלמידים.

לעיתים אנחנו מסתכלים על תלמיד ונראה לנו שאנחנו רואים אותו אבל זה לא ממש כך.

מה שאנו רואים היא העלווה המקיפה אותו סביב אבל אותו עצמו? ממש לא ראינו.

יש ענפים גדולים וקטנים אשר מסתירים אותו מפנינו ומונעים מחום ואהבה לעטוף אותו ולחדור אל תוככי נפשו.

אותם ענפים לא רק מסתירים אותו אלא גם גוזלים ממנו אנרגיה וכחות רבים וגורמים לו להיות לא פנוי.

תפקידנו הוא להביט בו בתשומת לב ובכל פעם שאנחנו מזהים קושי שכזה עלינו לגזום אותו. כמובן שיש לנהוג בחכמה ולדעת באלו מקרים הקושי מחייב גיזום עמוק ובאלו מקרים מספיק שנגזום רק חלק ואת החלק האחר נשאיר לצמיחה מחודשת ותקינה שתניב פירות משובחים.

ועוד דבר חשוב- למרות שכל מטרתנו היא לסייע לו, התלמיד לא תמיד מבין זאת ולכן לעיתים יגיב בדקירה. לעיתים זו תהיה חוצפה ולעיתים אמרה שנונה. לעיתים יביט בנו בשתיקה ולעיתים יגיב ברגשנות רבה. עלינו לזכור שהוא לא מתכוון לעקוץ ולדקור אותנו וזו דרכו 'להתגונן' ו 'לשמור על עצמו' מפני התערבות חיצונית שנתפסת בעיניו כמסוכנת.

mcl.org.il

הרב אדלר

מטרת החינוך התהליך או התוצאה?

ל׳ בסיון תשע״ח

אצל קורח כתוב כי "עינו הטעתו" - במקום ללכת בתמימות ולעשות את המוטל עליו כרגע, הוא הסתכל על התוצאה שיצא ממנו שמואל ששקול נגד משה ואהרן, ללמדך שדווקא ה"פקחות" והתוצאה הצפויה יכולה לגרום טעויות בלתי הפיכות

אחד מהדברים התמוהים בפרשתנו הוא האומץ של קורח לצאת במלחמת חורמה נגד משה בחיר ה'. אותו משה רבינו שרק הוא הורשה לעלות להר סיני בשעת קבלת התורה ושהה ברקיע ארבעים יום וארבעים לילה ללא אוכל ושתיה, וכעת מגיע קורח ולא מצא עם מי להתקוטט, אלא עם משה רבינו. ובכדי שלא יעלה על דעתנו לומר שאולי נכנסה בקורח רוח שטות כלשהיא או שמא היה טיפש שלא יודע עם מי הוא מתחיל מצטט לנו רש"י הק'  את מדרש תנחומא "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?,עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר, בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן (דברי הימים-א כה, ה), אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום. (תנחומא ה):

ולכאורה אם המדרש מתאר את קורח כאדם פיקח הקושיא מתעצמת לאור דברי חז"ל (אבות) "איזהו חכם הרואה את הנולד" אם קורח היה פיקח, הוא היה צריך לדעת ולהבין מבחינה אסטרטגית שהוא יפסיד במערכה מול משה רבינו.

במסכת ברכות (דף י.) מתוארת המחלה של חזקיהו המלך כעונש על כך שלא נשא אישה והוליד ילדים, בניגוד למצוה הראשונה בתורה "פרו ורבו".

נבואתו של ישעיהו הנביא, "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" מועצמת – "כי מת אתה" בעולם הזה "ולא תחיה" – לעולם הבא. כאשר ישעיהו מודיע לו כי הסיבה לעונש החמור היא הימנעותו מהולדת ילדים, עונה לו חזקיהו כי הוא ראה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים. ישעיהו משיב לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת, איבעי לך למעבד. ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, ליעביד!" (תרגום: למה לך להיכנס לכבשונו – כלומר, לענייניו הפרטיים – של הקב"ה? מה שצווית עשה, ומה שרוצה הקב"ה לעשות הוא יעשה.). חזקיהו מבקש מהנביא שיתן לו את בתו לאישה, ואולי זכות הנביא וזכותו שלו תעמוד להם והעתיד של בניו ישתנה, אבל ישעיהו מתנגד ואומר לו שכבר נגזרה גזירה שימות. חזקיהו עונה לו: "בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

חזקיהו נתרפא, נשא את בתו של ישעיהו ונולדו לו ממנה בנים, ביניהם רבשקה ומנשה.

בהגהות הב"ח (על אתר) מובא המשך למדרש, ומסופר שכשגדלו שני בניו של חזקיהו המלך, רבשקה ומנשה, הוא הוליך אותם על כתפיו לבית המדרש ללמוד תורה. בזמן הליכתם שמע חזקיהו את שני בניו מתלוצצים ומדברים על ראשו כעל קרבן לעבודה זרה. חזקיהו השליך אותם לקרקע. רבשקה נהרג ומנשה חי והפך למלך יהודה.

 

ויש להבין וכי חזקיהו לא ידע את הכלל "מה שצווית עשה" עד שבא ישעיהו וחידש לו אל תתערב בעניינים הפרטיים של הקב"ה?

ונראה לתרץ שחזקיהו הבין שהמטרה שלנו להביא ילדים לעולם כדי שיהיו צדיקים ויוסיפו כבוד שמים אבל אם התוצאה הסופית תהיה שרק יהיה חילול ה' כמו שהוא ראה ברוח קדשו שמנשה יהיה עובד עבודה זרה עדיף לא להביא ילדים בכלל.

על הטעות הזאת הוא נענש והמסר הועבר ע"י ישעיהו הנביא שחינוך הילדים לא נבחן במבחן התוצאה אנו כהורים צריכים למלא את תפקידנו ולא לחשב חשבונו של עולם.

לפעמים אנו מזהים קושי בבן או בתלמיד בתחושה שהעסק אבוד מראש  דהיינו כמה שתשקיע בו התוצאה תהיה כולי האי ואולי.

המצווה שלנו בחינוך הוא לא לצפות לתוצאה אלא להשקיע בכל אחד ולהעצים את החלקים הטובים אפי' כשהתוצאה "ידועה" מראש.

אברהם אבינו הובטח ע"י הקב"ה "ואעשך לגוי גדול" אחרי עשרות שנים של ציפייה נולד לו "פרא אדם" אך הוא שמר את הציווי " אתהלך לפני ואהיה תמים" הוא המשיך להשקיע בישמעאל מבלי לחשב את התוצאה הסופית שהיתה ידועה מראש "ידו בכל ויד כל בו" עד כדי כך הוא השקיע בו בלא שום פניות כשהקב"ה אומר לו בעקידה בנך יחידך אשר אהבת הוא עונה לו את שניהם אני אוהב באותה מדה…

אצלנו במדרשה החסידית שמים דגש מאוד חזק על התהליך כל בחור הוא בבחינת "בנך יחידך אשר אהבת" האהבה וההשקעה בכל תלמיד ותלמיד מבלי לצפות לתוצאה זוהי השקפה ודרך חיים שמושרש בנו מאבותינו הק'.

התורה מספרת לנו שבסוף ימיו של אברהם עשה ישמעאל תשובה וברור לנו שאהבה של אברהם גרמה לכך.

הסוף של מנשה גם ידוע לנו שחזר בתשובה, וללא ספק הנשיאה על הכתפיים של חזקיהו אביו כל יום לבית המדרש היא שגרמה לכך.

אצל קורח כתוב "עינו הטעתו" במקום ללכת בתמימות ולעשות את המוטל עליו כרגע, הוא הסתכל על התוצאה שיצא ממנו שמואל ששקול נגד משה ואהרן, ללמדך שדווקא ה"פקחות" והתוצאה הצפויה  יכולה לגרום טעויות בלתי הפיכות.

הקב"ה יעזור לנו להמשיך להנחיל בבנינו ותלמידינו תורה ויראת שמים על דרך החסידות מתוך אהבה להעצים את הכישרונות והיכולות של כל אחד ואחד.

mcl.org.il

הרב אדלר

האם יש דרך אמצע בחינוך הילדים? טור חובה להורים

כט׳ בסיון תשע״ח

"בובקע'ס… אני אומר לך שאין להם מושג – מימינם ומשמאלם". את ר' יחזקאל הכרתי מזה עידן ועידנים, ואת דעותיו הספקתי לשמוע לא פעם. אך הפעם היה נסער יותר מהרגיל.

"ככל שאני מתנהל קשה יותר עם ילדיי, כך הם גדלים טוב יותר… כל הסיפורים על הדור שגדל בתקופות של ההגנה והלח"י, והטענות הנדושות שכיון שנהגו עמהם בקשיחות לכן הם יצאו לתרבות רעה, זה בובע מייסעס, אין לזה שום אחיזה במציאות. להיפך התנהלות קשוחה זהו המתכון הטוב ביותר לילדים תלמידי חכמים…"

 

האמת שבמחשבה ראשונה חפצתי לחבוט בראשו של ר' יחזקאל, כדי לנערו להעמידו על טעותו. אך לאחר חשיבה נוספת הדהדו הטענות בראשי, והחילותי להרהר – שמא יש צדק בדבריו. הרי נער צעיר חייב להיות מוקף בגבולות איתנים, שיתוו לו את הדרך אשר יצעד לאורה, וככל שהחומות יהיו גבוהות יותר כך הם יעילות יותר. אך מאידך ישנם פיתויים רבים מבית ומחוץ, ובמידה שיחוש לחץ בתוך הגבולות – אין שום סיבה שתמנע הימנו לצאת החוצה ולבעוט בגבולות ובגורמים המגבילים.

מה עושים? המשכתי לחשוב בייאוש מה, האם אנו נדרשים לסגור או לשחרר? לנזוף או להבליג? מתי להרפות ומתי ללחוץ?

תשתית איתנה

ראשית עלינו להבין, כדי שנוכל לדרוש אנו צריכים בסיס עליו נתמכת הדרישה.

כשם שגורם המוטיבציה הראשי להצלחתו של אדם במקום עבודתו, נמדדת לפי התנאים אותם הוא מקבל. כי ברי לכל בר דעת שאם מעביד לא ישלם או לא יספק תנאים בסיסיים לעובדיו, חזקה שלא ייאותו לקבל ממנו מטוב ועד רע. ולהיפך מעביד שקשוב לצרכי העובדים, מספק את רצונותיהם – יראה פירות בעסקיו. כך הוא לעניינינו ראשית עלינו לוודא שהילד/חניך מקבל את צרכיו הגשמיים, עוסק ועסוק בדברים שמשמחים אותו ומביאים לו סיפוק.

כמו"כ אם רצוננו לשלול מהחניך דבר מה, עלינו לדאוג לספק עבורו תחליף ראוי. אפשר ללמוד ממכתב של ה'אמרי אמת מגור' זיע"א אל חתנו הרה"ח ר' יצחק מאיר לוין בעניין העיתונות בפולין טרום המלחמה. "כל זמן שהעיתון של אגודת ישראל לא מספיק ראוי ומעניין, לא נוכל לדרוש מהציבור שלא לקנות את ה'מומנט' (עיתון חפשי)".

ואכן רק לאחר זמן כשהעיתון האגודאי התבסס, הורה הרבי לציבור שלא לצרוך עיתונים שלא לרוחנו.

כללו של דבר: ככל שהתשתית יציבה ורחבה יותר, כך נוכל לדרוש יותר.

דורש ונדרש

ווידאנו שיש בסיס לדרישה. אך כיצד נדע מה לדרוש? מהי הדרישה הנכונה עבור הנער?

בעניין זה ידועים דבריו של הרש"ר הירש זצ"ל בפרשת וישלח, אודות יעקב ועשיו וז"ל: כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורת אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות מעמקי נפשו…

המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב נשאב ממעיין החוכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי…

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז ה'גיבור' שלעתיד לא היה ופך ל'גיבור ציד' אלא ל'גיבור לפי ה" באמת. יעקב ועשו על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם… אך לא כן היה: 'ויגדלו הנערים'- רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכול לראות כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".
וכדי להבין איך יידע המחנך מהו התחום בו ראוי שהחניך ישקיע, נעיין בדברי המלבי"ם וז"ל: "וזה יוכר בנער לפי התשוקה ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד. צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה, שאז לא יסור ממנה גם כי יזקין. לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו."

שילובים

אם נתבונן בדברי חז"ל, העניין תמוה. במסכת כתובות (קג, ע"ב) מדריך רבן גמליאל את בנו ואומר לו: "זרוק מרה בתלמידים" וברש"י "שתהא אימתך עליהם". ומאידך מוצאים אנו במסכת אבות: "לא הקפדן מלמד". ובכן, מהי הדרך הנכונה בתקיפות או ברוך?
אך וודאי כשנדייק בדבריהם נבחין, שהמשנה באבות נוקטת בלשון "קפדן" ולא "מקפיד", ההבדל בין קפדן למקפיד הוא: אצל קפדן, תכונת ההקפדה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו, הקפדנות מאפיינת אותו. ואת זה אסור שיקרה, חלילה לנו לגשת למלאכת החינוך כשהמוטו שמנחה אותנו הוא קפדנות.

אלא במהות – בנקודת ההתחלה, וודאי שצריך שהגישה תהיה – דרכיה דרכי נועם, הבנה וגישמאק. אך כשיש צורך – שתהא אימתך עליהם אז תזרוק מרה בתלמידים.

שילובים, זהו הסוד… כשהתלמיד מבין שאתה אוהב אותו וחפץ בטובתו, הוא יקבל ממך גם כשתקפיד עליו כשיידרש.

mcl.org.il

הרב אדלר

כיצד נגרום לנער המתבגר להטות אוזן - מאמר חובה

יז׳ בסיון תשע״ח

כולנו רוצים לזכות לכך שאנחנו וילדינו/תלמידינו נהיה קשובים זה לזה ונבין זה את זה. האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד מתווה דרך ברורה ומשרטט ביד אמן את הדרך אל היעד הנכסף

אחד מן העיקרים עליהם עומד החינוך ומבלעדיו לא ניתן לחנך הוא השמיעה. פסוקים רבים מתייחסים אל השמיעה כדבר הניצב בבסיס התהליך החינוכי כך למשל "שמע בני מוסר אביך", "לכו בנים שמעו לי" ועוד מקראות רבים המביעים את אותו רעיון.

ואם כך הם פני הדברים הרי ששומה עלינו כמחנכים לנסות ולהקנות לנו ולתלמידינו היקרים את אותה מיומנות בסיסית. אולם בטרם נוכל לעשות זאת שומה עלינו להתבונן ולעמוד על טיבה ומהותה.

יש שיפרשו את השמיעה כפשוטה – קליטת הקול באזני השומע ותו לא אולם הנחה זו שגויה ומוטעית כך קובע האדמו"ר הקדוש רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנה הי"ד בספרו 'דרך המלך' בפרשתנו ואת דבריו הוא מבסס ותומך, כדרכו בקודש, על ראיות רבות ומוצקות.

 

הגמרא (ברכות מ') מבארת את הכפילות בפסוק "והיה אם שמוע תשמע" ודורשת "אם שמוע בישן תשמע בחדש" וביאור הדברים – אם תחזור על הלימוד שלמדת בעבר ותשנן אותו שוב ושוב – תזכה להבין גם את הדברים שתלמד מכאן והלאה.

ולכאורה צריך ביאור, תמה האדמו"ר, היכן נרמזה כאן ההבנה בתורה? הן בפסוק מדובר על שמיעה גרידא וההבנה כלל לא הוזכרה בו! מכאן רואים אנו כי בעת שהתורה מדברת על שמיעה היא מתכוונת לא רק לשמיעה פיזית גרידא אלא גם למימד נוסף והוא ההבנה.

 

דבר זה מוכר לנו ממציאות היום יום וכולנו יכולים להיווכח בזאת בחוש – כאשר אדם טרוד במחשבתו ומאן דהוא מדבר אליו הוא לא באמת שומע את הדברים למרות שהם נכנסו לאוזניו.

 

ואם יטעה אי מי לחשוב כי הדברים נאמרו רק במישור המחשבתי מוסיף האדמו"ר ומביא ראיה הלכתית חותכת. הרמ"א פוסק בהלכות שופר (או"ח תקפח' סעיף ג') כדעת הגהת אשר"י שהשומע תקיעת שופר מב' אנשים יוצא ידי חובה ולמרות שכלל נקוט בידינו כי 'תרי קלי לא משתמעי' במקרה זה הדין שונה משום שחביבות המצווה גורמת לכך שהוא נותן את דעתו ושומע רק אחד מביניהם. (ליתר העמקה מומלץ לעיין בבית יוסף שהקשה על הדברים ובט"ז ס"ק ג' שביאר בטוב טעם ודעת)

"ומשמע מזה יותר, שאף שהאוזניים כשלעצמם לא היו שומעות כיון דתרי קלי לא משתמעי וקול אחד מדחה את השני, אך על ידי המחשבה והחביבות שומע את אחד מהם".

 

 

וכעת, לאחר שביסס את היסוד, עובר האדמו"ר לשלב הבא.

 

הדיבורים שאותם מוציא אדם מפיו אינם מילים שמקורם בפה ותו לא אלא הם עמוקים הרבה יותר ונובעים מעמקי נפשו כמובא בשם הבעל שם טוב על הפסוק 'נפשי יצאה בדברו'.

לכן, בכדי שאדם ישמע כדבעי ואף יבין את הקולות שסביבו עליו להיות מחובר לנפשם של משמיעי הקול ואם הוא איננו קרוב אליהם הרי שלא יוכל לשמוע את קולם שמיעה מעולה ולא יוכל להבינם ולרדת לעומקם!

 

על פי זה מסביר האדמו"ר את העובדה שאדם שומע פיזית את שפת החיות והעופות אולם בכל זאת איננו מבין את דבריהם למרות שמעלתו גבוהה בהרבה ממעלתם ולכאורה ראוי היה שיבינם.

והטעם הוא מאחר שהוא רחוק מהם ואין לו כל חיבור עמהם וממילא אין דרך שיוכל 'לשמוע' היטב -כלומר להבין את שפתם.

 

הנביא (ישעיה מב', יח') זועק 'החרשים שְׁמָעוּ' ועומק דבריו הוא קריאה אלינו – הפסיקו להתהלך כחרשים שאינם מסוגלים לשמוע אלא קנו וסגלו בנפשכם את החיבור לסובבים אתכם וממילא תוכלו לשמוע ולהבין את דבריהם.

 

והנה למדונו חז"ל (ברכות ה') שאדם הרואה כי יצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה. נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע.

ויש להתבונן, אם לימוד התורה לא הועיל לו לנצח את המלחמה כיצד תעזור לו בזאת קריאת שמע? והרי קריאת שמע שלא בעונתה כלימוד תורה היא ואין לה מעלה עצמית על כל פסוק אחר בתורה?

אולם לדרכנו מאירים הדברים שהרי בקריאת שמע , יסוד אמונתנו, קוראת התורה 'שמע ישראל' וממילים אלו דרשו חז"ל (ברכות טו') 'השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך'.

היצר הרע משתלט על מי שהוא כחרש ואינו שומע את קריאתם של כל העולמות הזועקים את גילוי כבוד מלכותו יתברך. במלחמה עם היצר תחילת הכל היא לא להיות חרש חלילה אלא לקנות, לחזק ולפתח את כח השמיעה. ברגע שנזכה לכח השמיעה ולהשתמש בו נשמע ראשית לכל את דברי הקדושה שאנו מוציאים מפינו ונקבל כח וחוסן לעמוד אל מול היצר וחילותיו.

 

 

כולנו מייחלים לזכות למעלת השמיעה. כל הורה לילדים וכל העוסק בחינוך מצפה ומייחל לרגע בו יזכה להקשבה מלאה מצד ילדיו ותלמידיו. חלק מן ההורים ומן העוסקים בתחום מייחלים גם להקשבה מסוג אחר – לזכות ולהיות קשובים לקולם של ילדיהם ותלמידיהם ולא להיות משולים חלילה לחרשים שאינם שומעים ואינם מבינים את רחשי ליבם וקולם.

 

מדברי קדשו של אותו קדוש וטהור הי"ד אשר הפליא בירידתו לעומק נפש האדם למדנו יסוד וחוק בל יעבור.

תנאי קודם למעשה לרכישת השמיעה הוא הקרבה והחיבור שבין הדוברים והשומעים. ככל שנזכה אנו להיות קרובים ומחוברים אליהם נוכל לשמוע ולהבין את צרכיהם וככל שנזכה לקרב ולחבר אותם אלינו נזכה שהם ישמעו את קולנו ויבינו את המסרים אותם אנו משגרים אליהם ומבקשים להטמיע בהם.

דברי קדשו הם נר לרגלינו במדרשה החסידית. משאבים רבים ומאמצים כבירים מושקעים במדרשה בכדי ליצור את הקרבה והחיבור מתוך אמונה וידיעה כי זהו הנתיב הבלעדי אל ההצלחה החינוכית ורק כך ניתן להגשים את החזון הגדול שהציבה לה המדרשה – לגדל דור של יראי ה', אוהבי תורה ואנשי מעשה.

יהי רצון שנזכה כולנו ליצור ולבנות את הקרבה והחיבור ובכך ליישם את הדברים על הצד הטוב ביותר!

mcl.org.il

הרב אדלר

תובנות חינוכיות מחג השבועות

י' בסיון תשע״ח

האם ניתן להפוך תלמיד חלש בלימודים לקטר של הכיתה כולה?- תובנות חינוכיות מחג השבועות שעבר עלינו לטובה

זה עתה קיבלנו את התורה הקדושה. אנחנו עדיין לא מעכלים את גודל הזכות והחובה שהגיעה יחד איתה, אך כל אחד יודע שאסור לנו להתמהמה, יען כי הזמן אוזל ושוחק את המתנה שקיבלנו. טעות עצומה תהיה זאת, אם ניתן לעצמנו פסק זמן מאז קבלת התורה ועד מימושה הלכה למעשה. ודאי שעלינו לקיים מיד את התורה ללא כל התמהמהות וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, חכמתו מתקיימת. נעשה ונשמע.
כיון שקוב"ה איסתכל בה באורייתא וברא עלמא, הרי שכל מה שקורה בעולם, תורה הוא ולימוד הוא צריך. כעין זה מצינו גם בפרשת השבוע: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ללמדך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין.
יסוד זה שכל דבר שקורה בעולם, הוא תורה ועלינו ליישם מזה משהו למעשה, הוא יסוד גדול שצריך ללוות כל יהודי במהלך חייו, ובפרט מי שעוסק במלאכת הקודש – מלאכת החינוך, הרי שעליו לשים לב ליסוד זה, הן בשיטת לכתחילה, והן בשיטת בדיעבד כפי שנבאר:
לפעמים יש תלמיד שקשה לו בעניין מסוים, והוא לא רואה הצלחה בעניין הזה וכולו מיואש ואינו רוצה אפילו לנסות. הרי שעל המחנך לפעול בשיטת הלכתחילה. למצוא איזה דבר שיודע שהתלמיד כן יכול להצליח בו ואין לו חסמים, וכתכסיס נגד היצה"ר, לפעמים כדאי לקחת דווקא עניין של חולין כגון איזה תחביב, כשרון, או תחום לימודים שהתלמיד מגלה בו עניין. כאשר התלמיד מתחיל לראות הצלחות בעניין הצדדי, או אז יבוא המחנך ויאמר לו "הנה אתה מצליח מאד! בוא נלמד מכך שאתה יכול להצליח גם בעניינים אחרים" וכך בעז"ה ימשוך אותו חזרה לתלם.
לפעמים יש תלמיד שדווקא הכל הולך למישרין, אלא שהמחנך רוצה לקדם אותו עוד יותר, או להעלותו בדרגה יותר גבוהה ברוחניות. במקרה כזה, על המחנך לחכות להזדמנות של בדיעבד, דהיינו להמתין שהתלמיד יעשה איזה מעשה טוב, סיום מסכת, יום הולדת, או אפילו סתם בשעה ששם לב שאותו תלמיד שרוי בקורת רוח. בשעה זו שהלב נפתח, יכול המחנך לדרבן אותו "תראה איך הגעת להישג כזה! בוא נלמד מכך שאתה ראוי לדרגה עוד יותר גבוהה!" וכך בעז"ה התלמיד יעלה מעלה מעלה.

mcl.org.il

הרב נוישטט

"חנוך לנער על פי דרכו" בדורנו, הייתכן?

ג׳ בסיון תשע״ח

שאלת השאלות בדורנו ובכלל היא כיצד נותנים לכל תלמיד חינוך בדרכו שלו ומצד שני לא מבטלים את הגישה הכוללת והחינוך האחיד בישיבה? אתגרי החינוך עולים על הכתב • מרתק ומחכים

אנו שזכינו ללמד את נערי בני ישראל תורה. אנו שזכינו להמשיך את מסירת התורה מדור לדור "והודעתם לבניך ולבני בניך – באימה וביראה ברתת ובזיע – כיום אשר עמדנו לפני ה' אלוקינו בחורב". אנו שזכינו בס"ד ללמד וללמוד מתלמידינו יותר מכולם – זוכרים את כלל היסוד בחינוך ע"פ התורה "על פי דרכו".

החינוך האמתי לתורה ויראה צריך להינתן לכל אחד לפי אופיו ותכונות נפשו – והמפעיל את התלמיד שלא על פי תכונות נפשו – הינו כנוטע נטיעה ללא שורשים – שאין לנטיעה זו עתיד וחיים.

על פי מאמר רבותינו ז"ל, בספרים קדמונים ואחרונים, "יש שישים רבוא אותיות לתורה" (פני יהושע קידושין ל' ע"א) שהובא רבות בספרי רבותינו צדיקי ומאורי הדורות (מאור עינים פרשת חקת, דגל מחנה אפרים פרשת כי תשא ועוד) אנו מבינים עומק נוסף בחובה חינוכית זו.

נכון שישנם רק כ"ב אותיות ועוד מנצפ"ך כפולות – אך כלל אינו דומה האל"ף אשר בתיבת ויקרא אל האל"ף אשר בתיבת בראשית. שכן האלף שבויקרא מוסיף חביבות וחשיבות לקריאת ה' אלינו ע"י הצדיק והרבי – המתקבל על ידינו בענווה ובצניעות. לעומת האל"ף שבבראשית שמכניס את אלופו של עולם ואורו לתוך הבריאה כולה מראשיתה.

כך גם לכל אחד מישראל יש את שורשו בתורה הקדושה באות אשר בתיבה המיוחדת בתוך עניין מיוחד, ומתוכו תכונת נפשו המיוחדת ובהמשך עבודתו את ה' באופן המיוחד לו והשלמת הקומה השלמה של כל כלל ישראל באור מיוחד זה.

אינו דומה "וידבר ה' אל משה לאמר" שבמצוות מניית ישראל בראשונה ל"וידבר ה' אל משה" למנות את ישראל בשניה. כאן הוא דיבור לצורך עניין תכליתי של ידיעת מניין בני ישראל לצורך פקודיהם למנותם לפי תכליתם והשתבצותם למחנותיהם – דיבור לתכלית, לעומת דיבור ה' למנות בשניה שהוא להודיע חיבתם. זה שורשו בדיבור של מנין וזה שורשו בדיבור של מנין – אך שונים הם מאוד זה בתכונת נפשו כאשר הוא לומד בתורת ה' הוא מסכם ומונה את הענינים לתכלית ההלכה וההנהגה. וזה ששורשו בדיבור של מנין לחביבות, מסכם ומונה במהלך לימודו – לצורך חביבות התורה.

וכן על דרך זה כל אות ואות לפי האות בתיבה, בפסוק ובפרשה שבתורה, אור ותכונה מיוחדת, וכאשר הוא זוכה להשלים את עצמו במעשי, דיבורי ומחשבות מצוות ה' את תרי"ג איברי נפשו – ועל ידי הרחבת פיו בדיבורי תורה ושמירת פיו מדיבורים רעים – מתנוצץ מתוך עומק חדרי בטן אור "נר ה' נשמת האדם" שורש אחיזתו בתורת ה'. וכאשר הוא משלים עצמו בענין זה לא את נפשו בלבד הוא משלים אלא לכל הקומה השלמה של כלל ישראל הוא מוסיף את אור קדושת "אות" אחת בשלימות – ואשר באות אחת תלויה כל התורה כולה וכל העולמות כולם. (אוהב ישראל, בראשית( אנו שזכינו לחנך, צריכים לזכור עניין זה בכל מאמצינו החינוכיים.

תכלית ה"חינוך האחיד", ה"תרגילנו בתורתך" הוא כדי שיהיו לו לתלמיד גוף והנהגות גוף ישראל – שאז יאיר לו אור נשמתו ותכונות נפשו היחודיים – אבל בלא החינוך האחיד לבניית כלי להכלת האור המיוחד לו. כל הדיבורים על חינוך יחודי אינם נכונים שכן התכונות היחודיות יהיו הייחודיות של השיבושים, סביבת חיים, וטעויות חינוכיות של מחנכים שקדמו לנו, הרגלים גרועים וכדומה.

 

מאידך ה"חינוך האחיד" אסור לו שיתפוס את כל מקום המאמץ החינוכי – שתוצאתו תהיה החנקת האישיות המיוחדת שלו – והרגלת התלמיד שלתחושותיו אין ערך ולאופיו אין חשיבות – ואור וחיות נפשו המיוחדים לא יבואו לידי גילוי – וכל עם ישראל כולו יפסיד בשלב זה את האור המיוחד שרק הוא היה יכול לגלותו.

גילוי זה שהאירו לנו הקדמונים – אין תכליתו רק לעודד את היחודיות ואת המקום המיוחד שיש לכל אחד ואחד אלא גם ויותר לעודד לחובת "היחד עם הייחוד" – כאשר היחודיות היא ענין בפני עצמו גם על חשבון האחדות עם כל כלל ישראל – הוא אולי זוכה להשלמת נפשו ואות אחת מן התורה בשלמות, אבל אין בו כל קדושה וכל ערך כשהוא לעצמו.

המתעודד על פי דברי הקדמונים לבקש כמטמונים את עבודת ה' המיוחדת לו – חייב לעשות זאת בתוך קהילה קדושה מישראל שאינה מתבדלת מכלל ישראל שאינה מנתקת עצמה מראשי ומנהיגי ישראל וכך זוכה האות המיוחדת להאיר בתוך התיבה והתיבה בתוך הפסוק, בתוך הפרשה, בתוך החומש, שבתורה השלימה וכמש"כ זאת המאור ושמש ברמזי שבועות – שמחובתנו בכתיבתנו את האות שלנו להכליל אותו באהבה, אחווה ורעות עם כל האותיות כולם.

ומכאן הקריאה למעשה

בבואנו ב"ה לחנך בחורי ישראל לה' ולתורתו – להיות נטועים בגן ה' לעבדה ולשמרה "על פי דרכם" בדרך המתאימה להם וכמו שהתוו לנו גדולי ישראל שליט"א, ולפי תורת רבנו שמשון רפאל הירש זצ"ל – אין כל מקום ואפשרות לעשות כן אלא בתוך "שלומי אמוני ישראל עם סגולה" רק יחד עם כל ה"עהרליכע יודן" עם כל אוהב ה' ואוהב תורתו, עם כל קהילות הקודש הנאמנות, ורק תחת הנהגתם הקדושה של רבני, מורי וצדיקי הדור אשר שורש נפשם בשמות הקודש אשר בתורה – כל אחד לפי פרשייתו ועניינו בתורה.

ורק כך נשלמת התורה כאשר כל אות ואות עם כל קוציה ותגיה על כל דקדוקיה בשלמותה ובמלא זוהרה – יחד עם כל נשמות ישראל הנאמנים הכותבים את עצמם לשם ה' צבאות. ובעז"ה כאשר נתאמץ ונזכור זאת תמיד ונשית לנגד עינינו את חובתנו היחודית ואת זכותנו האחדותית, נזכה לחנך ולגדל לה' דור ישרים מבורך, אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת בה' ובתורתו דבקים ובעולם המעשה פועלים, בסייעתא דשמיא.

וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסיעתם וצדקתם עומדת לעד.